כולנו עוברים דברים.
חלקם גם נשארים אצלנו כטראומות שצריך לעבד.
היות ואי אפשר כל הזמן להתעסק בטראומה
אנחנו מכניסים את החווית הכואבות והפחות נעימות
למגירות בנפש
במיוחד לנו הגברים טבעי לצפות מהנפש שתעבוד בצורה לינארית של התקדמות עם הזמן
אך היא עובדת בצורה מעגלית של ספירלה
ללכת מסביב לדבר לעבד אותו עד שיש התרה ואז להתקדם לרמה הבאה.
מגירות הנפש הן לא כמו מגירות רגילות
אם תסגור אחת
לא בטוח שהיא תישאר סגורה עד שתפתח אותה
מגירות נפש דורשות פתיחה ואוורור מפעם לפעם
אם לא נאוורר הן יתפחו לבד כשנהיה במצב מדיטאטיבי
כמו לפני השינה
בחלום
כשנתעורר
בשטיפת כלים
במקלחת
בכושר
בהליכה
בנסיעה ארוכה
בריצה
ועוד..
לכן זה נפתח שם, מבלי שהיינו מוכנים
אתגר יש כאן… כי המגרה נפתחת לא כשאנחנו מוכנים ולא בחרנו לפתוח אותה
ואז יש מאבק
לסגור ולטרוק את הטראומה בפנים
כי מי רצה לחשוב עליה בכלל כעת?
זה יוצר מאבק והרבה אנרגיה ⚡ הולכת לשם.
קשה לסגור מגירה שנפתחה בעצמה מרוב שהיא געשה.
רגע אתם אומרים!
יש מלא אנשים שלא פותחים שום מגירה
וממש סוגרים כל מגירה במסמר
אתם צודקים
אבל עולם הרגש שלנו הוא לא לינארי
מגירה שנסגור עם מסמר אומנם לא תיפתח בעצמה
בזמן אימון
אך כן הרגש יצא מהצדדים
מלמטה
המגירה עצמה תתנפח
מה זה אומר בפועל?
פחות חיבור לעצמך
עיוורון
כהות חושים
כהות לרגש של אנשים אחרים
בלבול
אז מה כן אפשר לעשות?
אפשר לכתוב 📝 כמו שאני עושה כאן
אפשר לדבר עם אדם שיודע להקשיב
אפשר לבכות למי שיודע להקשיב
אפשר לעשות ספורט ותנועה מתוך מקום של ידיעה שיהיה פה גם עיבוד
לקראת מחר, בואו ניתן זמן לפתיחה
ועיבוד של מגירות 🧘♂️🌞😊❄️🪷
רוני